אחד הכשלים הנפוצים במערכות זוגיות הוא לשים את האחריות על הע-ונג שלנו, השמחה שלנו או הסיפוק שלנו,  על כתפיהם של בני הזוג שלנו. זה מפתה, וזה נחשב לטבעי בחברה בה גדלנו, וזה גם הרסני לאורך זמן.
ומה קורה כשאין בן זוג?

בתור אמא יחידנית בעצמי, ומי שהיתה רווקה הרבה שנים (ודווקא היום נמצאת בזוגיות), בתור מי שעברה מסע של טיפולי פוריות, הריון, לידה ואימהות כיחידנית, ובתור מי שמלווה נשים רבות בתהליכי פוריות ובדרך לאימהות יחידנית, אני רוצה להציע שהרבה פעמים קורים שני דברים כשאנו לא בזוגיות.

אפשרות אחת, ונפוצה, היא לוותר על העונג שלנו. להניח אותו בצד. זהו ביטוי נוסף, מעט עצוב בעיני, לשימת האחריות על העונג המיני שלנו על כתפיו של אדם חיצוני לנו, כזה שכרווקות אינו נוכח בחיינו בכלל.

אפשרות אחרת, שהולכת ונעשית נפוצה יותר גם היא, היא לחקור חקירה כנה של מה ומי יכולים לתמוך בי בהמשך החיבור שלי לגופי, למיניות שלי, ולעונג שלי, גם כשאני רווקה ואפילו כמי שבחרה והולכת בדרך לאימהות יחידנית.
על האפשרות הזו, על החשיבות שלה בעיני, ועל הפוטנציאל האדיר הגלום בה, בפרט עבור נשים שבוחרות באימהות יחידנית, ארחיב מעט במאמר הנוכחי.

כמי שמלווה נשים יחידניות אני רואה פעם ועוד פעם שלקיחת אחריות היא חלק מהותי בסיפור. ההקשבה לקול הפנימי שמבקש לבחור באימהות גם אם בדרך שונה מזו שעליה גדלנו, במקביל ולמרות החששות הרבים שקיימים (מטיפולי הפוריות, בכל מה שנוגע לתמיכה או העדרה, לצד הכלכלי, ולתפיסה של הבחירה באימהות יחידנית ככזו שמהווה ויתור על זוגיות), מזמינה את האישה לעבור מהלך משמעותי של גדילה אישית, העצמה ולקיחת אחריות- כלכלית, רגשית ותפקודית כחלק מהדרך שלה להפוך לאמא.

יחד עם זאת, לנוכח התפקודיות הרבה הנדרשת מעצם התהליך - בירוקרטיות מול מוסדות רפואיים, תיאומים אינסופיים ובדיקות רפואיות כחלק מטיפולי הפוריות, התארגנות כלכלית לקראת האימהות, ובבוא העת גם הריון ואימהות כיחידניות- הגוף, המיניות והעונג נשארים פעמים רבות מאחור.

אבל איך והאם ניתן בכלל להשאיר את הגוף מאחור כשאנו מבקשות להיכנס להריון? ללדת? להיות אימהות?

והאם יכולה להיות דרך להשאיר את העונג והמיניות נוכחים בחיי גם במהלך טיפולי פוריות או ההריון כיחידנית?

האם ישנה דרך להנכיח את הקדושה והעונג לנוכח ההזמנה להיווצרותם של חיים חדשים בתוכי, גם כשהדבר נעשה לא כמעשה אהבה עם אהוב ליבי, אלא בבית חולים, ובעזרתם של הורמונים?

והאם יתכן כי דווקא הודות להיותנו יחידניות יכול להיות לנו חופש גדול יותר ומרחב ליצירתיות רבה יותר בכל הנוגע למתן מענה שלם ומיטיב לגופינו?

התשובה האישית שלי לכל השאלות האלו היא כן. עבורי טיפולי פוריות והבחירה בנתיב החיים של אימהות יחידנית, מפגישים אותנו עם הליכה בדרך שאינה סלולה. דרך שמזמינה אותנו לגדילה ולאחריות. ואני רוצה להציע כי חלק מהאחריות שלנו כלפי עצמנו וכל חלקינו, במיוחד בתקופה המאתגרת של טיפולי הפוריות, או בדרכנו לאימהות יחידנית, היא לראות כיצד אנו לא מתנתקות מהגוף, המיניות והעונג שלנו, אלא דווקא מאפשרות להם מקום. איך? זה בדיוק המקום לחקירה יצירתית ואישית.

במקביל לאחריות, עם הירידה מהדרך המיינסטרימית לדרך חדשה ופחות מוכרת, נפתח בפנינו, אם נבחר בכך, גם פתח ליצירתיות בהגשמה ובמתן המענה לצרכים שלנו. כבר אין פתרון אחד שמתאים לכולן. איזה רופא אבחר, באיזה בנק זרע ותורם, האם אפנה לרפואה פרטית אן אשאר בציבורית, או האם אתחיל עם הזרעות או אלך ישר ל-IVF...
וגם-
איך נכון לי להביא עונג לגוף שלי? להישאר בחיבור איתו? לבטא את המhניות שלי? מה אני יכולה לעשות כדי להחזיר עונג לגוף לפני שאיבת ביציות? איך אני יכולה לקדש את הזרקת ההורמונים? מי נכון לי שיעשה או שיעשו לי עיסוי פרינאום לפני הלידה? וכו וכו. האם זה חייב להיות אותו אדם שיתן מענה להכל? או שבהעדר בן זוג "שזה תפקידו" יש כאן פתח להקשבה עמוקה יותר פנימה, ולזיהוי מדוייק יותר של מהי באמת הבקשה שלנו ומה ומי יכול לסייע לנו בהגשמתה.

אני מאמינה ורוצה להציע כי דווקא לנוכח העדרו של "חשוד מיידי" עליו ניתן לשים את האחריות לעונג שלנו, ברור עוד יותר כי האחריות על החיבור שלי לגופי, לנשיות שלי ולעונג שלי היא שלי, וכי האתגר הזה, אם נסכים לגדול אליו, במקביל לגדילה שלנו בצד הכלכלי, התפקודי וכולי כיחידניות, יהווה גם הוא שלב נוסף ומשמעותי במהלך של גדילה והעצמה אישית, עבורינו ועבור ילדינו, עבורם אנו כיחידניות מהוות מודל מרכזי לחיים של אחריות, הקשבה פנימית, כיבוד צרכים וחופש.


**
רוצות להעמיק עוד החקירה שלכן?

מוזמנות להגיע לסדרת מפגשים אחת על אחת, בה נחקור יחד מה נכון עבורכן. בכל מה שקשור לבחירה באימהות יחידנית, לאתגרים ולבחירות שבדרך, למהלך הרגשי, וגם לחקירה של איך אנו משמרות את החיבור לגוף, לתשוקה ולנשיות שלנו במהלכה. עוד פרטים על הליווי האישי כאן


פרטים על אירועים ומפגשים נוספים בנוגע לקשר עם הגוף, להורות יחידנית, ובכלל ניתן תמיד למצוא בדף האירועים הקרובים

נתראה בקרוב, ושיהיו ימים של חיבור לגוף וללב, של קרבה ושל ע-ונג לכולנו. לכל אחת בדרכה.
ענת