מתוך המאמר:

 "עצם העובדה שהוא חולק את הרגשות שלו הגילוי לב שכזה מעיד על היחסים ביניהם", ענת לוינסקי מציינת. 

נתקלת בשאלה כזו בעבודה עם אימהות יחידניות?

"אולי לא במילים הספציפיות האלו אבל שאלות על המבנה המשפחתי עולות לא מעט. הייתי רוצה אבא, אח או אחות – אלה אמירות נפוצות, מה גם שב-80% מהמשפחות היחידניות מונות ילד או ילדה אחת בלבד.

כשילדים מגיעים לגיל שלוש בערך, פתאום נפתחות להם העיניים והם ערים למגוון הרחב של התאים המשפחתיים שסביבם. וברוב התאים המשפחתיים האלה יש אבא, גם כשמדובר בהורים גרושים או כל קונסטלציה אחרת. ואז הם חוזרים עם השאלות האלה הביתה. הסוגיה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות – סקרנות, כעס, ולפעמים גם בניסיון כזה למצוא פתרון – תביאי לי אבא, או, אני רוצה אח לשחק אתו. זה טבעי". 

השאלות הללו טבעיות ואפילו צפויות. אך את המילה בודד כדאי לברר. "להגיד אני בודד זו חתיכת מילה", סבורה לוינסקי. "זו לא מילה שבהכרח מאפיינת ילד בן שבע. שווה להבין מה קורה אתו בבית הספר, במסגרות. מה הוא מרגיש, מה השתנה פתאום. או בקיצור, להתעניין בו".​

אגב רגשות אשמה ששיחה כזו עשויה לעורר, לוינסקי מוסיפה כי דווקא זה רגש שפחות עולה בקרב יחידניות שהיא זוכה ללוות.

"ההסכמה של אישה ללכת בדרך של אימהות יחידנית שולחת אותה למסע ממושך, שכולל לא מעט תחנות: השחרור של הפנטזיה הזוגית שחונכנו עליה מגיל אפס וההסכמה לייצר הפרדה בין ההורות לבין הזוגיות שאולי תגיע אחרי זה; טיפולי הפוריות, וההכרח לקחת אחריות כלכלית ואישית ולהתמודד עם שאלות לא פשוטות", היא מסבירה.

"הילד עצמו מגיע אחרי שהיא עברה כברת דרך רצינית, והוא מגיע אחרי מהלך פנימי עמוק שמייצר לרוב חוויה וסיפור מיטיבים ושלמים. הסיפור הוא של הצלחה, הגשמת חלומות ומציאת פתרונות, וגם אם ישנה דאגה הורית, כמו בכל קונסטלציה משפחתית אחרת, אשמה היא לרוב לא חלק מהסיפור".  

גם אם רגשות האשם לא משחקים תפקיד משמעותי כל כך, לוינסקי מתריעה מהדחף לפצות. "ברור שלא תרוצי להתחתן עכשיו, כי הילד אמר שהוא רוצה אבא, אבל גם אל תנסי לפצות אותו באופן מוגזם שישדר לו שהוא קורבן ומשהו חסר לו", היא אומרת.

"זה מורכב. מצד אחד חשוב לתת מקום לרגש שלו, לא לבטל אותו, לא לטשטש או להתחמק באמירה לא מחייבת, ומצד שני להיות שם עבורו כאדם נפרד: כן, זו אמא שלו, שאוהבת אות והכי בעולם, וגם אדם נפרד עם רצונות, תחביבים, העדפות, רצונות שעשויים להיות שונים משלו, וזה בסדר".

כשניגשות לשיחה עם הילד כאדם נפרד, לא רק כאמא של, יש יותר סיכוי לשיחה קרובה ומשמעותית. "אני יכולה לחלוק אתו, למשל, לגבי רצונות שלי שלא התממשו", היא מדגימה.
"אולי רציתי קידום בעבודה ולא קיבלתי, אולי רציתי לעבור דירה והדירה שרציתי לשכור נתפסה. זו הזדמנות עבור שנינו לבחון ולשפר את האופן שבו אנחנו מקשיבים אחד לשני, את האופן שבו אני עונה לשאלות, מחבקת או מקשיבה.

זו הזדמנות לתת מקום לרגש ולהיות איתו יחד, לחבק את הכאב שלו על מה שהיה רוצה בו, ובמקביל להנכיח מעגלי שייכות ומוקדי עניין וגם ליצור כאלה חדשים במידת הצורך. "כל בקשה כזו של הילדים, ללא שום קשר למבנה התא המשפחתי, היא שער והזדמנות להתקרבות וליחד ומשום כך אפשר לשמוח בה מבלי להיבהל".