מה היה קורה אם מגיל צעיר היו מחנכים אותנו להביא ילדים לבד?
אם היו מלמדים אותנו להיות קשובות לקול הפנימי שמבקש להפוך לאמא (או אבא)
שמבקש להביא עוד נשמה לעולם
ושקשוב גם לקולה של הנשמה שמבקשת להגיע?
מה היה קורה אם מגיל צעיר היו מלמדים אותנו להתמסר לקריאה הזו ולצאת למסע הזה
בלי לחכות "לאחד" שיגיע
בלי להיות תלויים במישהו או משהו חיצוני לנו
אם היו מלמדים אותנו שזה מסע אישי, מסע הגיבורה, מסע שיש בו התמסרות ואמונה, וצמיחה והגשמה?
מה היה קורה אם היו מספרים לנו שזה מדהים?
שזה שלם. לחלוטין שלם.
גם כשזה קשה ומאתגר
והיו מלמדים אותנו איך לתמוך בעצמנו ולקבל תמיכה מאחרים ברגעי הקושי האלה?
מה היה קורה אם החברה, התרבות, המשפחה, היו כאלה בהם זוגיות היתה נחשבת לדבר משני
מסוג הדברים שיכולים להגיע לפני, אחרי, בנוסף, אם בכלל
שזו טעות לחכות לזוגיות אם אני רוצה להפוך לאמא, ולקשור דבר בדבר.
מה היה קורה אם היו מלמדים אותנו שמושגים כמו תמיכה, משפחה, קהילה, הגשמה, אהבה, יכולים לקבל אינסוף צורות וביטויים, ושהם זמינים ואפשריים באופן כזה או אחר לכל אחד ואחת מאיתנו?
ואז גם היו עוזרים לנו לגלות מה זה אומר בשבילנו?
מהי תמונת העתיד שאני רוצה, שהלב שלי רוצה, וכמה אליה, ואז גם איך להגשים את זה.
קחו רגע,
תהיו עם זה.
איך העולם היה נראה?
מה היה מפלס האושר? הסיפוק? האחריות האישית?
איך היינו נראים כחברה?
ובעיקר בעיקר, איך זה היה משפיע על החיים שלכן.ם?
אנחנו חיות בתקופה של שינוי.
זה כבר קורה.
ואני לא נגד זוגיות, ממש לא
ואני לא חושבת שחייבים להביא ילדים לעולם
ואני לא חושבת שאמהות יחידנית היא אידיאלית (ואם כבר מדברים על זה, אז גם לא בתוך זוגיות)
ואני בכלל קצת פחות מאמינה באידאלים, וקצת יותר בעד הקשבה פנימית למה שנכון ומתוך זה יצירה של מציאות.
ובא לי שנרווח שם עוד קצת
במיוחד עבור מי שמרגישה, הכי לא בצדק, שהיא נכשלה, שהיא טעתה, שהיא מפספסת, שיש בה משהו לא בסדר כי היא בת ככה או ככה או ככה, ואין לה זוגיות והיא רוצה ובשלה וחשוב לה להיות אמא בחיים האלה וקשה לה, כי מגיל אפס חינכו אותה שזה כן קשור, וכן תלוי, ושזו הדרך המועדפת.
קחו רגע דמיינו
והנה זה קורה.
יותר ויותר ויותר.
הלילה נולדה לאישה אמיצה ונפלאה שזכיתי ללוות תינוקת מתוקה מתוקה שאני כבר ממש ממש אוהבת.
והלב שלי יודע, אין יותר שלם מזה <3
