כדי להביא חיים לעולם צריך זרע וצריך ביצית. זכר ונקבה. איכויות זכריות ואיכויות נקביות. בחוץ וגם בתוכינו.
ובמיוחד כשבוחרים בנתיב של הורות יחידנית, אבל תכלס גם בכלל בחיים, ולכולם, חשוב לאזן בין הזכרי לנקבי ולגדל את שניהם באופן בריא בתוכינו.
הטנטרה מדברת על כך הרבה, על גידול הזכרי והנשי הבריאים בתוכינו. על כך שהאיחוד המקודש הראשוני הוא פנימי בכלל, ולא עם גבר או אישה חיצוניים לנו. כשאני יודעת ולומדת לתת מקום לאיכויות הנקביות של ההקשבה לגוף, לרגש, לשתף, להיתמך להתמסר...
וגם לומדת לטפח את האיכויות הזכריות בתוכי שמאפשרות לי לשים כוונה ברורה וללכת בדרך. לפגוש לאורכה שדים ודרקונים, ואש רושפת, ולהמשיך ולהיות מסוגלת להם. למצוא פתרונות, להגן על עצמי ועל בני ביתי, לפרנס...
אני מתעצמת ומתרככת בו זמנית. הופכת לאדם (יותר) שלם, עבורי ועבור הבת שלי.
גופי גוף אישה, אבל בתוכי מתקיים גם גבר מהמם, אמיץ, יצירתי (וחתיך)...
ומתוך המקום הזה קל הרבה יותר להיפגש, לשתף, ליצור, להביא חיים לעולם, ולחיות את החיים. וכמעט כמו כל דבר, זה תהליך, שאין אלא ללכת אותו צעד ועוד צעד. ליפול ולשגות ואז לתקן ולקום. לדייק, לשכלל, לשפר תוך כדי תנועה. יש לנו 80-90 שנה בסיבוב הזה, נשארו כבר קצת פחות. זה אחלה זמן.
ואתם?
איפה אתם במסע הזה?
כמה מקום אתם נותנים לאיכויות הזכריות שבכם? ולאלו הנקביות?
איזה יחסים מתקיימים ביניהם בתוככם? יחסי אהבה או מרות? מניפולציה או שיתוף?
