אני עושה ילד ביחד
וואוו, כמה נשימה המשפט הזה מחזיר
אני עושה ילד ביחד
מגיעות אלי כל כך הרבה נשים שלהביא לעולם ילד כיחידניות מעורר בהן פחד עצום.
זה לא מפתיע בחברה פטריארכלית, אחרי דורות של חינוך והסללה לקשר זוגי עם גבר כמקור לבטחון, לשייכות, "לנורמליות"
זה לא מפתיע כבני ובנות אנוש שהחוויה הראשונית של כולנו כתינוקות וילדים, היא שביחד משמעו הישרדות, ולבד משמעו סכנת מוות, ושהיא צרובה בנו עדיין, גם כמבוגרים ומבוגרות, מתפקדים, מפרנסים, מסוגלים.
ואז נשים מגיעות אלי (או לא מגיעות...) כשהמשפט הזה אני עושה ילד לבד, או אני חושבת על לעשות ילד לבד, מעורר בתוכן כאב רב.
ויש גם חלקים ששמחים בלבד. אני מחליטה, אני קובעת, אני לא צריכה לחכות, אני בוחרת- איזה תורם, איפה לגור, איזה חינוך, באיזה שם לקרוא, את מי אני משתפת או לא משתפת.
זה הילד/ה שלי! זו המסוגלות שלי! זה התהליך שלי!
וגם לזה יש מקום
וגם ללבד שבאמת קיים, מעצם היותנו אנשים, נשים, לא בזוגיות, אבל גם בתוך קשרים. יש גם לבד. זה חלק מהחוויה האנושית.
ובפוסט הזה בא לי להזמין אתכן רגע לבדוק איך זה מרגיש לכן לתת מקום דווקא לביחד.
לא כקול היחיד והבלעדי, לא כפלסטר שמכסה על רגשות כואבים וקשים, אלא כאפשרות לנקודת מבט נוספת, שאמן ותתמוך גם בכן במסע.
אני עושה ילד ביחד
איך זה מרגיש בגוף? בלב? בנשימה?
יש במהלך של להביא לעולם ילד/ה כיחידנית לא פחות רגעים של ביחד מרגעים של לבד, אולי אפילו יותר, אם יש דרך למדוד זאת בכלל.
אני עושה ילד ביחד
עם התורם
עם המאהב/ת שלי
עם החברות והחברים
אני עושה ילד ביחד
עם אלוהים
עם הרופאות, האחיות, המזכירות
עם בן הזוג שאולי יש לי
עם המשפחה שלי
עם האדמה שמתחת לרגליי, עם השמיים ועם בעלי החיים
עם אבות אבותיי ואימות אימותיי שאני נושאת בתוכי
עם הנשמה שבחרה בי לאמא שלה
עם האמונה והבחירה שלי, בעצמי, בחיים
מי השותפים שלי למהלך הזה?
ואיך זה מרגיש לי בגוף, בלב, בנשימה, כשאני מחזיקה אותם איתי בתודעה.
אני עושה ילד ביחד
וכן, יש ויהיו גם רגעים של לבד
אבל אני עושה ילד ביחד
וזה מדהים ממש.
