כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני בעצם סוג של דולה לאמהות יחידניות.
לא בלידות פיזיות (בינתיים?), אלא במעבר בין פרק חיים אחד, זה של הרווקות נטולת הילדים, לזה של האמהות.
וביניהם- תעלת הלידה...
ובה פוגשים את כל הפחדים, ובה נזכרים בכל פעם לחזור ולנשום, ובה לומדים ללכת פנימה למקום שבו הקולות החיצוניים נשמעים רק כהד חלוש, בה אנחנו מאמנות את השריר של להתחבר לעצמנו, לתת לעצמנו רשות להיות להרגיש לחלום להגשים לבקש ולדרוש, בה אנחנו לומדות להתמסר ולשחרר שליטה ולהאמין, כי הדבר גדול מאיתנו... בה אנחנו לומדות ובוחרות לחיות. ואני? אני דולה.
אני לא מיילדת. כל אחת מיילדת את עצמה בסיפור הזה. אין אפשרות שמישהו יעשה את זה עבורינו.
אבל אני עושה את המרחב יותר נעים, מזכירה אפשרויות, מניחה יד על הגב, על המצח, מחזירה אל הגוף ואל הנשימה, משחררת את המחשבות שלא תומכות.
