ככל שאני מוסיפה לחיות את החיים האלה, וביתר שאת מאז הלידה וההפיכה לאמא היכולת שלי להיות נוכחת עם רגשות "קשים" ומאתגרים עלתה. ההסכמה להיות עם מה שקורה, כשזה קורה, להרגיש, לעשות, ולנהוג בעצמי ברכות תוך כדי ככל שאני יכולה. להסכים לפחד, להיות עייפה, מתוסכלת, לעשות ולהסכים להצליח, ולפעמים גם לא, לפגוש יופי וקושי, ולהחזיק בתוכי עשרות רגשות ותחושות פיסיות וקולות פנימיים ורצונות בעת ובעונה אחת. ולנשום.
"אז גם על זה את מספרת להן, לנשים שמגיעות אלייך?" שואלים אותי חברים לא פעם ולא פעמיים "על הרגעים של הקושי, של העייפות, של החששות?"
כן, בוודאי.
על זה שלפני שבועיים הייתי חולה וזה היה ממש לא פשוט
על זה שגם עכשיו, כשהבחירה נעשתה וגאיה כאן, עוד יש לי לפעמים מחשבות על זה שאין לה אבא, ושעולה בי צער על כך.
על החשש הכלכלי, על חוסר הוודאות על זה שאני גם עושה המון, וגם לא מספיקה עשירית ממה שהייתי רוצה, כולל דברים שחשובים לי ממש. על זה שעם כל התמיכה יש גם הרבה רגעים של לבד.
כן, גם על זה אני מספרת.
על זה שזו הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיים, וגם על זה שזה מאוד מאוד אינטנסיבי ומפגיש, עם הכל. עם הפרנסה, ועם המשפחה, ועם הגוף, ועם התמיכה והכלים שיש או אין, בתוכי פנימה ובחוץ.
על כך שזה מסע חיים. מסע של יצירת חיים, הבאת חיים לעולם, והתמסרות עמוקה לחיים, למה שקורה כאן ועכשיו בעוצמה ובגדול.
3 פעמים ביום אני יורדת על ארבע ומנקה את הרצפה, מחליפה חיתולים, שמה מכונת כביסה ותולה ומורידה, מאכילה, מנקה, עושה אמבטיה, משחקת, מרדימה, מכינה אוכל לעצמי ולגאיה, מדברת עם הרואה חשבון, עם היועץ הפנסיוני, עם הבנות בקבוצה התהליכית, עם כאלו שרוצות לבוא לערב הפתוח, מכינה את המפגש הקרוב, יוצאת למפגש צילום, עורכת את התמונות, מדברת עם עוד מתעניינים, מסתמסת עם חברה, עושה קניות, משקה את העציצים, קובעת דייט לשבוע הבא, הולכת ללימודים, מחשיכה את האורות, נשכבת על הספה, עייפה ושמחה ומודה, מבזבזת זמן בפייסבוק, ומסתכלת על תמונות של גאיה מאז שהיא נולדה, ונמסה. ושוב, ושוב.
