או האם אמהות יחידניות חייבות לקרוס תחת הנטל או שאולי זה רק הפחד שמדבר?
אני זוכרת את עצמי בוכה למשפחה שלי כשרק חשבתי להתחיל בתהליך לקראת אמהות יחידנית- "אני אתמוטט! יהיה לי קשה, תהיו חייבים לעזור לי!!"
כבר ידעתי שאני הולכת בכיוון של אמהות יחידנית, אבל הדימוי שהיה לי בראש היה של עצמי מרוטה לחלוטין, אחרי שלא ישנתי אלוהים יודע כמה זמן, נואשת וטרוטת עיניים.
בחלק גדול מהשיחות שאני מקיימת עם נשים שמתלבטות לגבי הורות יחידנית או כבר עושות צעדים ראשונים בדרך הזו, הפחד הזה עולה.
מסתבר שהדימוי הזה לא התקיים רק בראש שלי, אלא שהוא קיים שם בחוץ, באוויר שאנו נושמים, בחברה בה אנו חיים. של אם יחידנית שנאבקת, מרוטה ומיוזעת, ממוטטת...
ושלא תבינו אותי לא נכון, היו (ויהיו) גם רגעים כאלה. לי כאם יחידנית וגם לאמהות טריות וותיקות בזוגיות מקרטעת ואפילו לאלה שנמצאות בזוגיות טובה ותומכת. להיות אמא (או אבא) זה אינטנסיבי ומפגיש עם דברים.
אבל ברוב רובו המכריע של הזמן, הדברים נראים אחרת. הבית נעים ומסודר, אני לפעמים קצת עייפה אבל לגמרי מתפקדת, יוצרת, עושה, צרכיי מתמלאים, האווירה נעימה, וכיף לנו מאוד מאוד ביחד (וגם ברגעים של הלבד).
מאז אותה התפרקות מול המשפחה שלי, עברתי המון.
התמודדתי עם טיפולי הפוריות על כל מה שהם הביאו, עם טלטלות ההריון, פחדתי וכאבתי והתאבלתי והתאכזבתי והמשכתי ללכת והתעצמתי והתחזקתי וגדלתי ולמדתי לזהות את הצרכים שלי באופן טוב הרבה יותר, ולדאוג לעצמי ועכשיו אני אמא. יחידנית.
והחיים שלי אינטנסיביים, מאוד, אבל אני רחוקה מלהיות ממוטטת. אני מלאה בכוחות, והזמן שלי עם גאיה והיצירה והעשייה ומפגשי הצילום וליווי הנשים המשמעותיים והטובים, מזינים אותי באנרגיה.
וחשוב לי להגיד את זה. חשוב לי שזה יהיה בחוץ, כדי לתרום ולו במעט להרחבה של מרחב האפשרויות הקיימות.
ואני בת מזל כי היתה לי לידה טובה, והתאוששתי מהר, ואמא שלי עוזרת לי יומיים בשבוע, וגאיה מתוקה ונוחה יחסית, אבל זו גם אני שהתחזקתי מעצם זה שהלכתי בדרך, וכך גם כל אחת ואחת מהנשים והאמהות היחידניות (או שלא) שסביבי.
ואני גם מסתכלת סביבי, ויש סביבי היום הרבה מאוד אמהות יחידניות. ומכל אלו שאני מכירה אין ולו אחת שהיא ממוטטת. שנראית כמו בדימוי המזוויע שהיה לי בראש.
אני רואה סביבי נשים מלאות בכוחות, אינטיליגנטיות, רגישות, אוהבות. שמתמודדות עם הרבה, זה כן, עם הורות, ועבודה, ופרנסה, ואחריות, ודאגות, ועושות את זה כמו נמרות.
מצרפת לכם תמונה של גאיוש ושלי מאתמול, בנחל כזיב. עם כל הכבוד לדימוי ההוא, הנה- זו המציאות.
