אני כותבת לכן ומזכירה גם לעצמי-
כאמא יחידנית
כבעלת עסק
כאישה שרוצה לחיות את החיים האלה במלואם, על כל גווניהם, מעבר לתפקיד כזה או אחר
לפעול, ליצור, לאהוב, ללמוד, להתמסר, להרגיש...
בדרך לאמהות יחידנית, וכאמהות יחידניות, כמו ואולי קצת יותר בחיים בכלל, נשים נדרשות לכל כך הרבה התמודדויות, לכל כך הרבה תפקוד...
יא אללה, כמה זה יכול להיות מתיש!
ההחלטה להביא ילד/ה לעולם, בטח ובטח לבד, מביאה איתה כל כך הרבה התמודדויות בירוקרטיות, כספיות, מול המשפחה, והסביבה, התנהלות עם רופאים, עם בדיקות, התמודדויות רגשיות, התרגשות, חששות...
בעבודה שלי עם נשים, בעבודה שלי מול עצמי, מה שאני עושה זה בעיקר מנסה לרווח
לראות היכן מכווץ, מה מבקש תשומת לב, ולשם להביא אהבה, לשם להשיב את הנשימה
כדי שכשתהייה התקדמות, היא תהייה עם כל חלקינו.
כדי שייפתחו אפשרויות חדשות שרק לפני רגע אי אפשר היה לדמיין בכלל.
לפעמים זה בצורת מידע תומך- רפואי, כלכלי, בירוקרטי
לפעמים זה בצורת מתן מקום לרגשות שעולים והקשבה לצרכים שיושבים מתחתם
לפעמים זה בצורת תזכורת למיסתורין של הקיום שגדול מאיתנו
ולפעמים, כמו בפגישה שהיתה לי היום עם אישה מקסימה, זה בהזמנה להניח להתקדמות, לרצון לקבל החלטות, לדעת מה נכון לי או לפתור את הבעיות, ולהסכים לרגע להרפות ולשכב על הספה, ולנוח, ורק להרגיש ולתת לדברים להיות.
לבכות, להיות עייפות...
לפעמים אנחנו כל כך חוששים לנוח או לבכות פן זה יימשך לנצח.
אבל זה לא נמשך לנצח, ומתוך ההסכמה לנוח תנועה חדשה נוצרת והיא לרוב שלמה יותר.
מצרפת לכם תמונה של הספה שלי אתמול, קצת אחרי שקמה ממנה מטופלת אהובה ואלופה, שפשוט איפשרה לעצמה לנוח לרגע, בתוך התהליך, למרות כל השאלות, פשוט כי זה מה שהתבקש. ואת? האם את מאפשרת לעצמך לנוח בתוך מה שאת עכשיו עוברת?
